<h1>אור זרוע — ע"ז</h1>
<h2>דף כג.</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזמן הזה. ואם הקדיש והחרים והעריך. בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו. מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח. פי' רבינו שמואל זצ"ל מיכן ראיה דאסור לאדם לומר הריני מניח בהקדש ספר פלוני או ממון פלוני שאוסרן על כל העולם כולו אלא כך הוא אומר מתנדב אני כך וכך לצדקה או לצורכי צבור. עכ"ל. וכבר היה מעשה בהרב ר' אליעזר בר יצחק זצ"ל מפרגא שמצא בארץ רוסיאה ספר אחד שהיה כתוב עליו פלוני נתן ספר זה להקדש וצוה לשומרו שאסור ללמוד בו דהקדש אסור בהנאה ולא אפשר ליה בפדיון. דהמקדיש מטלטלין בזמן הזה אין להם תקנה רק הקרקעות יש להם תקנה בפדיון כדפי' ר"ת זצ"ל הכא בשמעתין. מיהו היכא שהיה דעתו ליחד ספריו לצורך שילמדו בהם או שרצה ליחד ממונו לצדקה ואמר אני נותן ספר זה להקדש או ממון זה להקדש. וכשראה שנאסר הספר או הממון וטעונים גניזה מצטער. או אפי' אין אנו רואין שמצטער פותחין לו בחרטה ואומרים לו אילו היית יודע שבדיבור זה שאמרת הרי הם הקדש נאסרים וטעונים גניזה היית אומר בלשון הזה הרי הם הקדש. וכשהוא אומר לאו מתירין לו מיד ואומרים לו שייחד אותם למה שהוא רוצה ואל יאמר בלשון הק(ו)דש. וקיימא לן דיש שאלה להקדש כההיא דפ' יש נוחלין [ב"ב ק"כ ע"ב] אמר מר מה לה[ל]ן ראשי המטות אף כאן ראשי המטות למאי הילכתא אמר רב ששת לומ' דיש שאלה בהקדש. ולב"ש דאמר אין שאלה בהקדש דתנן ב"ש אומרי' הקדש טעות הקדש וב"ה אומרים אינו הקדש. האי זה זה מאי עביד ליה וכו'. ופי' רבינו שמואל זצ"ל שיש שאלה בהקדש כמו שיש שאלה בנדרים דבנדרים כתיב [במדבר ל'] לא יחל דברו וה"ה לכל הקדשות שאם שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת הולך אצל חכם להתיר לו הקדישו וימצא לו פתח של חרטה ועוקר את ההקדש מעיקרו ועבדינן כהקדש טעות ואיגלאי מילתא למפרע דלא הוי הקדש מעולם ונפטר מכרת. וה"ה לכל דבר הקדוש במוצא שפתיו כגון תרומה ומעשרות דאי בעי מיתשיל עלייהו וחוזרין לטיבלן כדאמרי' בנדרים שילהי פ' הנודר מן הירק [נ"ט ע"א]. ולב"ש דאמרי אין שאלה בשום הקדש בעולם דאפי' כשימצא לו החכם פתח של חרטה אינו יכול להתירו. דאע"ג דהחכם עוקר את הנדר מעיקרו ועושהו נדר של טעות אפי' הכי גבי הקדש לא אמרו ב"ש הכי. דאפי' כשנעשה ההקדש בטעות [הידוע] למקדיש חשבינן ליה כהקדש גמור כ"ש היכא דהוקדש בלא טעות שלא יועיל פתח החרטה שימצא לו החכם להתירו. דתנן ב"ש כו' (תחילה) [תחילת] פ' הו' במסכת נזיר [ל' ע"ב] הקדש טעות כדמפ' התם שור (שור) [שחור] שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן ב"ש אומרים הקדש וב"ה אומרים אינו הקדש ואמרי' בגמ' מאי טעמייהו דב"ש ילפי תחילת הקדש מסוף הקדש מאי תמורה אפי' בטעות אף הקדש אפי' בטעות. וב"ה ה"מ תמורה אבל [אחותי] הקדש לא מחתינן. הקדש טעות הקדש. וכיון דסבירא ליה דהוי הקדש אפי' בטעות כ"ש דכל הקדש שהוקדש בלא טעות כגון שור זה הקדש דלא יוכל החכם לעשותו חולין ע"י שום חרטה דחכם נמי הקדש טעות משוי ליה. והקדש שטעותו ידוע למקדיש [לב"ה] אפי' שאלה אין צריך שהרי הוא עצמו יודע שלא נתכוון להקדיש את זה (כב"ה) וכיון דחשבי ליה ב"ש הקדש גמור אלמא לית להו שאלה [בהקדש] שהחכם לא יוכל להתירו ע"י שיעשה אותו הקדש טעות. וב"ה אומרים אין הקדש טעות הקדש ואפילו שאילת חכם אין צריך עכ"ל. הא למדת דיש שאלה להקדש ואפי' למפרע היכא שכבר נהנה ממנו כ"ש שישאל עליו קודם שנהנה ממנו. וא"ת והא דאתינן עלה שהיה בדעתו ליחד זה הספר כדי שילמדו בו או אלו מעות לצדקה. נמצא כשאמר הרי הם הקדש זהו הקדש טעות ואפילו שאלה [לא] יצטרך. לא היא דהיכי דמי דהוי הקדש טעות כגון שהיה סבור שהוא חפץ זה והקדישו ונמצא חפץ אחר כגון שור שחור ונמצא לבן. אבל הכא דעתו על ספר זה ועל אלו המעות ובלבו היה שילמדו בספר והמעות יהיו לצדקה ובפה אמר שיהו הקדש ולא יהו ראויים לא ספר ללמוד בו ולא מעות לצדקה הילכך הוו להו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים הילכך חל עלייהו ההקדש וצריך שאלה. והרב ר' אליעזר זצ"ל שצוה לגנוז הספר ולא אמר למקדיש לישאל עליו. שמא מת המקדיש או הלך למדינת הים.
<h2>דף כח:</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזמן הזה. ואם הקדיש והחרים והעריך. בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו. מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח. פי' רבינו שמואל זצ"ל מיכן ראיה דאסור לאדם לומר הריני מניח בהקדש ספר פלוני או ממון פלוני שאוסרן על כל העולם כולו אלא כך הוא אומר מתנדב אני כך וכך לצדקה או לצורכי צבור. עכ"ל. וכבר היה מעשה בהרב ר' אליעזר בר יצחק זצ"ל מפרגא שמצא בארץ רוסיאה ספר אחד שהיה כתוב עליו פלוני נתן ספר זה להקדש וצוה לשומרו שאסור ללמוד בו דהקדש אסור בהנאה ולא אפשר ליה בפדיון. דהמקדיש מטלטלין בזמן הזה אין להם תקנה רק הקרקעות יש להם תקנה בפדיון כדפי' ר"ת זצ"ל הכא בשמעתין. מיהו היכא שהיה דעתו ליחד ספריו לצורך שילמדו בהם או שרצה ליחד ממונו לצדקה ואמר אני נותן ספר זה להקדש או ממון זה להקדש. וכשראה שנאסר הספר או הממון וטעונים גניזה מצטער. או אפי' אין אנו רואין שמצטער פותחין לו בחרטה ואומרים לו אילו היית יודע שבדיבור זה שאמרת הרי הם הקדש נאסרים וטעונים גניזה היית אומר בלשון הזה הרי הם הקדש. וכשהוא אומר לאו מתירין לו מיד ואומרים לו שייחד אותם למה שהוא רוצה ואל יאמר בלשון הק(ו)דש. וקיימא לן דיש שאלה להקדש כההיא דפ' יש נוחלין [ב"ב ק"כ ע"ב] אמר מר מה לה[ל]ן ראשי המטות אף כאן ראשי המטות למאי הילכתא אמר רב ששת לומ' דיש שאלה בהקדש. ולב"ש דאמר אין שאלה בהקדש דתנן ב"ש אומרי' הקדש טעות הקדש וב"ה אומרים אינו הקדש. האי זה זה מאי עביד ליה וכו'. ופי' רבינו שמואל זצ"ל שיש שאלה בהקדש כמו שיש שאלה בנדרים דבנדרים כתיב [במדבר ל'] לא יחל דברו וה"ה לכל הקדשות שאם שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת הולך אצל חכם להתיר לו הקדישו וימצא לו פתח של חרטה ועוקר את ההקדש מעיקרו ועבדינן כהקדש טעות ואיגלאי מילתא למפרע דלא הוי הקדש מעולם ונפטר מכרת. וה"ה לכל דבר הקדוש במוצא שפתיו כגון תרומה ומעשרות דאי בעי מיתשיל עלייהו וחוזרין לטיבלן כדאמרי' בנדרים שילהי פ' הנודר מן הירק [נ"ט ע"א]. ולב"ש דאמרי אין שאלה בשום הקדש בעולם דאפי' כשימצא לו החכם פתח של חרטה אינו יכול להתירו. דאע"ג דהחכם עוקר את הנדר מעיקרו ועושהו נדר של טעות אפי' הכי גבי הקדש לא אמרו ב"ש הכי. דאפי' כשנעשה ההקדש בטעות [הידוע] למקדיש חשבינן ליה כהקדש גמור כ"ש היכא דהוקדש בלא טעות שלא יועיל פתח החרטה שימצא לו החכם להתירו. דתנן ב"ש כו' (תחילה) [תחילת] פ' הו' במסכת נזיר [ל' ע"ב] הקדש טעות כדמפ' התם שור (שור) [שחור] שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן ב"ש אומרים הקדש וב"ה אומרים אינו הקדש ואמרי' בגמ' מאי טעמייהו דב"ש ילפי תחילת הקדש מסוף הקדש מאי תמורה אפי' בטעות אף הקדש אפי' בטעות. וב"ה ה"מ תמורה אבל [אחותי] הקדש לא מחתינן. הקדש טעות הקדש. וכיון דסבירא ליה דהוי הקדש אפי' בטעות כ"ש דכל הקדש שהוקדש בלא טעות כגון שור זה הקדש דלא יוכל החכם לעשותו חולין ע"י שום חרטה דחכם נמי הקדש טעות משוי ליה. והקדש שטעותו ידוע למקדיש [לב"ה] אפי' שאלה אין צריך שהרי הוא עצמו יודע שלא נתכוון להקדיש את זה (כב"ה) וכיון דחשבי ליה ב"ש הקדש גמור אלמא לית להו שאלה [בהקדש] שהחכם לא יוכל להתירו ע"י שיעשה אותו הקדש טעות. וב"ה אומרים אין הקדש טעות הקדש ואפילו שאילת חכם אין צריך עכ"ל. הא למדת דיש שאלה להקדש ואפי' למפרע היכא שכבר נהנה ממנו כ"ש שישאל עליו קודם שנהנה ממנו. וא"ת והא דאתינן עלה שהיה בדעתו ליחד זה הספר כדי שילמדו בו או אלו מעות לצדקה. נמצא כשאמר הרי הם הקדש זהו הקדש טעות ואפילו שאלה [לא] יצטרך. לא היא דהיכי דמי דהוי הקדש טעות כגון שהיה סבור שהוא חפץ זה והקדישו ונמצא חפץ אחר כגון שור שחור ונמצא לבן. אבל הכא דעתו על ספר זה ועל אלו המעות ובלבו היה שילמדו בספר והמעות יהיו לצדקה ובפה אמר שיהו הקדש ולא יהו ראויים לא ספר ללמוד בו ולא מעות לצדקה הילכך הוו להו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים הילכך חל עלייהו ההקדש וצריך שאלה. והרב ר' אליעזר זצ"ל שצוה לגנוז הספר ולא אמר למקדיש לישאל עליו. שמא מת המקדיש או הלך למדינת הים.
